פסק-דין בתיק ת"א 10233-12-08

1.         התובעת מס' 1 (להלן "התובעת"), ילידת 3.1.1946, הגישה תביעתה בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב תאונה שארעה לה ביום 26.12.2007. לטענתה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בכתב התביעה, הרי שסמוך לשעה 19:40 באותו יום, בעת שהלכה בקומת מרפאות הרופאים בבית החולים "אלישע" (הנתבע) לכיוון היציאה לחניה, נתקלה לפתע רגלה במשטח מוגבה, לא תקני, נמוך, כ - 7 ס"מ, הנבלע בצבע הרצפה, אשר לא ניתן להבחין בו  אשר לא סומן. התובעת נפלה ונחבלה בידה הימנית.

2.         התובע מס 2 (להלן "פרופ' סודרי"), הינו בעלה של התובעת ומי שהעסיק אותה כמזכירתו במרפאה פרטית שלו בשטח בית החולים. במקור, הוגשה תביעתה של התובעת בלבד ובהמשך, תוקן כתב התביעה, על דרך הוספתו של פרופ' סודרי כתובע נוסף, כמיטיב נזקיה של התובעת.

3.         הנתבע הינו בית חולים פרטי, אשר בשטחו ארעה כאמור התאונה נשוא התביעה, שם עובדת התובעת כמזכירתו של פרופ' סודרי. יובהר, כי לא קיימים יחסי עובד מעביד בין התובעת לבין בית החולים.

4.         הנתבע הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד האדריכלית שתכננה את הרחבת הקומה בה ארעה התאונה וכנגד הקבלן המבצע. ההודעה לצדדים שלישיים נמחקה בסופו של דבר, לאור בקשת הנתבע.

5.         ד"ר יצחק וייס, המומחה הרפואי מטעם התובעת בתחום האורטופדיה, קבע בחוות דעתו מיום 26.5.2009 כי נותרה לתובעת נכויות זמניות בשיעורים משתנים החל מיום התאונה ועד ליום 31.5.2009 ונכות רפואית צמיתה בשיעור של 20%, החל מאותו מועד ואילך, עקב פגיעתה בכתף, בזרוע ובמרפק יד ימין.

            הנתבע לא הגיש חוות דעת מטעמו ולאחר שבדק את התובעת על ידי מומחה מטעמו, הודיע כי הוא מסכים לאמור בחוות דעתו של ד"ר וייס, המומחה מטעם התובעת.

6.         במהלך ניהול התיק ניתנה על ידי בית המשפט הצעה לסילוק התביעה בפשרה, בהתבסס על תחשיבי נזק מטעם הצדדים. הצדדים לא הגיעו לידי הסכמות ולכן, הורתי על הגשת תצהירי עדות ראשית. התובעים הגישו כ"א תצהיר מטעמו וכן, הוגש תצהירה של גב' מינה מרסו, עובדת בית החולים "אלישע". הנתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו. הוא הזמין אמנם תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי אולם, התעודה לא הוגשה על ידו, לא נתבקש סימונה כראיה והוא אינה משמשת ראיה בתיק זה. במהלך דיון ההוכחות נחקרו המצהירים על תצהיריהם. הצדדים סכמו את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

שאלת האחריות

7.         התביעה נשוא תיק זה נשענת על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). בענייננו, התובעת הינה בעלת המקרקעין בהם ארעה התאונה, היא שהזמינה את עבודות הרחבת הקומה במקום וכבעלת השליטה והפיקוח במקרקעין חלה עליה חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים המבקרים במקום, בין אם מדובר בחולים ובין אם בעובדים, עקב ביצוע אותן עבודות (ע"א 343/74 גרובנר נגד עירית חיפה פ"ד ל(1) 141); ע"א 683/77 ברוק נגד עיריית תל אביב - יפו, פ"ד לד(1) 157, ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ''ד נח(1) 1, ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נגד מימוני (14.12.2006, ע"א 1531/04 סידי נגד מלכה (19.2.2007) וע"א 145/80, לעיל).

8.         הנתבע חב גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, חובה אשר הופרה על ידו. עובר לארוע התאונה, בוצעו עבודות בניה והרחבה של קומת מרפאות הרופאים בבית החולים. עבודות בניה אלו הסתיימו בחודש יולי 2007 לערך ואילו מרפאתו של פרופ' סודרי החלה לפעול במקום בתחילת נובמבר 2007 (סעיפים 3 ו - 4 לתצהירה של התובעת). הליכתם של המבקרים במקום מעין זה, אמורה להיות רציפה, על משטח ישר ואחיד, ללא הבדלי גובה. אלא, שבמהלך ביצוע עבודות הבניה באזור היציאה מקומת המרפאות לכוון החניה, נותר הפרש גבהים בין שני מפלסים, שיצר מדרגה בודדת, נמוכה, בגובה של כ - 7 ס"מ לכל היותר. צבעה של המדרגה זהה לצבע הרצפה במקום, בעת הארוע המדרגה לא היתה מסומנת, ומדובר במכשול סמוי מן העין. התמונות שצרפה התובעת לתצהירה ממחישות באופן ברור את גודל המחדל שבהותרת הפרש גבהים בן מספר ס"מ, שיצר שני מפלסים במקום האמור להיות שטוח ומישורי. היה על הנתבע לצפות, כי מי ממבקרי המקום, וביניהם התובעת שעבדה במרפאות הרופאים, עלול למעוד בעקבות הפרשי הגבהים של שני המשטחים ולהינזק, שעה שלא קיים סימון בולט וברור המתריע על דבר הפרש הגבהים בין שני המשטחים.

9.         בנוסף, ביצירת הבדל גבהים כאמור בין שני המשטחים הפר הנתבע את הוראות תקנה 3.2.2.5(א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 הקובעת, כי " רום המדרגה יהיה 10 סנטימטרים לפחות...". כן, הפר הנתבע את הוראות תקנה 3.2.2.6(א), הקובעת כי "במהלך מדרגות אחד בתוך הבניין, לרבות מהלך מדרגות אחד בתוך חדר מדרגות, מספר המדרגות יהיה 3 לפחות ולא יעלה על 16..." (ההדגשות שלי - א.ר.).

            בכך עוול הנתבע כלפי התובעת בעוולה של הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין. סעיף 63 מציב מספר תנאים לתחולתו: קיום חובה המוטלת על המזיק מכח החיקוק, החיקוק נועד לטובתו של הניזוק, המזיק הפר את החובה המוטלת עליו והפרה זו, היא שגרמה לנזק מן הסוג אותו התכוון המחוקק למנוע (ראה ע"א 145/80, לעיל). מטרת חוק התכנון והבניה והתקנות שהותקנו מכוחו, הוא מניעת בניה ללא פיקוח וסדר. הכוונה היא שאדם המבקש לבנות יגיש בקשה שתעבור את המבחן של מהנדסי הועדה, הן מבחינת אחוזי הבניה והן מבחינת נקיטת אמצעי הבטיחות הדרושים כדי למנוע נזק לציבור ולמבנים סמוכים. חוק התכנון והבניה והתקנות שהוצאו מכוחו נועדו, בין השאר, לטובת הציבור ולהגנה עליו, כמו גם בטחונו (ע"א 273/80 משה מדינה נגד שלמה כהן, פ''ד לז(2) 29, ע"א 416/58 נאצר עיסא ג'דעון נגד סאלם כליל סלימאן, פ"ד יג  916, ע"א (ת"א) 575/73 עטי צ'צ'קס נגד משה לוי (12.2.1975) וכן, סעיף סעיף 61(ב) לחוק התכנון והבניה).

10.        הנתבע לא כפר בשאלת הפרת חובות הזהירות על ידו, כמו גם הפרת החובות החקוקות המפורטות לעיל (אין חולק, כי זמן קצר לאחר התאונה, סומנה המדרגה בפס שחור בולט לעין והוצב לפניה מחסום עם שלט מאיר עיניים, המזהיר מפני המדרגה. יש בכך כדי להראות כי הנתבע הפנים, גם אם באיחור, את הסכנה שבליקוי הבניה בשטחו). הוא בחר שלא להתמודד עם שאלות אלה בסיכומיו ועמד אך על הטענה לפיה, לא קיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות במקרה דנן, כמו גם הפרת החובות החקוקות, לבין הארוע הקונקרטי שהביא לפגיעתה של התובעת. לחילופין, נטען לאשם תורם בשיעור גבוה מצידה של התובעת. עמדתו זו של הנתבע נשענת על עדותה של התובעת במוסד לביטוח לאומי, הנוגעת לנסיבות התאונה, השונה בנקודה מסויימת מגרסתה בתצהיר עדותה הראשית.

11.        הן מכתב התביעה והן מתצהירה, עולה גרסת התובעת לפיה:

"בעת שהתובעת הלכה בקומת מרפאות הרופאים של בית החולים הנתבע לכיוון היציאה לחניה, נתקלה לפתע רגלה במשטח מוגבה, לא תקני, נמוך בגובה כ - 7 ס"מ, ה"נבלע" בצבע הרצפה, אשר לא ניתן להבחין בו ואף לא סומן בדרך כלשהי".

12.        התובעת העלתה גרסה זהה לעניין נסיבות התאונה, הן בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה מיום 4.2.2008 והן בטופס התביעה לקביעת נכות מעבודה מיום 20.7.2008. כפי שעולה מחקירתה הנגדית ועל פי ייפוי הכח המצוי בתיק, הרי שבאותה עת כבר היתה מיוצגת על ידי עורך דין.

13.        ביום 17.3.2008 מסרה התובעת הודעה מפורטת בדבר נסיבות התאונה ועיסוקה לנציגה של המוסד לביטוח לאומי. גרסתה באשר לנסיבות התאונה היתה כדלקמן:

"בתאריך 26.12.2007 בערך בשעה 19:30 סיימנו את עבודתנו במרפאה והיינו צריכים ללכת לארוע, היתה לנו ארוחה של המחקר ברמב"ם במלון דן כרמל ולכן יצאנו יותר מוקדם. אני נעלתי נעל עם עקב קטן, ביציאה לחניון מקומת המרפאות יש מדרגה קטנה בגובה 7 ס"מ בצבע המרצפות. אני ראיתי את המדרגה אבל העקב נתקע בקצה ואני השתטחתי על הרצפה, עזרו לי לקום בעלי וד"ר טולדנו שיש לו מרפאה ליד המדרגה יצא וראה אותי שנפלתי..." (ההדגשות שלי - א.ר.).